בת-אל בורנשטיין (פאפורה)

את הצעדים הראשונים שלי כשחקנית עשיתי בגיל 11 בתיאטרון הבימה. שם גיליתי, ממש תחושה פיזית, שכל מה שאני רוצה לעשות מעתה ואילך, זה לעמוד על במה ושיאיר עלי אור ושאוכל לחשוף את נפשי בדרך זו או אחרת.

התנדבתי לשירות צבאי, ובמהלכו התקבלתי לקורס העיתונאים של גלי צה"ל וגלגלצ ושירתתי שלוש שנים כשדרנית. אולם חלום הילדות לא עזב אותי, היה לי ברור שאני הולכת להיות שחקנית.

סטודיו למשחק "ניסן נתיב" קסם לי מכל ולשמחתי התקבלתי אליו. שם רכשתי את ההכשרה שלי כשחקנית מקצועית במשך 3 שנים.

מאז שיחקתי בתיאטרון ("הבימה", "הקאמרי" ו"גשר"), בקולנוע ("פעם הייתי" של אבי נשר) ובטלוויזיה ("גאליס", "הפיג'מות", "שמחות", "מקיף מילאנו", "מטומטמת"). בנוסף אני סטודנטית לתואר במדעי היהדות והחברה כי החיים הם דינמיים ויש לי תשוקה גדולה ללמידה.

ב-2014, במבצע "צוק איתן", התבטלו לי כל ההופעות. ישבתי על הרצפה בדירת חדר שהייתה לי ביפו, וידעתי שמגיע לי יותר ושיש לי דרך להיטיב עם העולם.

אז כתבתי את כל הרגעים בחיים שלי שבהם הרגשתי מושפלת ואת הרגעים שבהם הרגשתי גדולה - ונדהמתי מכמה הומור יש בהכל.
המילים שכתבתי על הרצפה הפכו למנוע העשייה שלי למשך תריסר השנים הבאות, וסחפו אותי למחוזות נפלאים שאפילו לא דמיינתי.

אני מאמינה שנבראתי ככה כמו שאני, בגובהי הייחודי, כי זה הכי מדויק לי וכי יש לי משהו לתת בזה. ולא רק לי - כל אחד ואחת מכם הוא ניצוץ אלוקי, נשמה חד פעמית וכמוכם אין אף אחד, ואת הדרך שלכם להיטיב עם העולם אין לאף אחד אחר.

בחרתי לקחת את הקלפים שקיבלתי ולהפוך אותם ליצירה שנוגעת באנשים. הבחירה הזו לקחה אותי אל עולם הבמה, הטלוויזיה והקולנוע, אל הפסטיגל, ועד להרצאת TED יוקרתית שצפו בה למעלה מ-2.5 מיליון איש.

אבל מעל הכל, העוגן האמיתי שלי נמצא בבית.
אני נשואה לניר, שאותו אני אוהבת מגיל 14, ואמא של דוד ויהונתן. היכולת לאהוב אותם ולהיות נאהבת בחזרה היא הזכות הגדולה ביותר בחיי.